Since we stand on the threshold of the Redemption which will arrive imminently,

… כֵּיוָן שֶׁעוֹמְדִים עַל סַף הַגְאוּלָה שֶׁבָּאָה תֵּכֶף וּמִיָּד מַמָּשׁ,

it follows then, that the study of the laws of the Beis Hamikdash this year must be in an entirely different fashion than in the past.

מוּבָן, שֶׁלִּמּוּד הִלְכוֹת בֵּית הַבְּחִירָה בְּשָׁנָה זוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּאֹפֶן אַחֵר לְגַמְרֵי

In the past, the emotion fueling the study of the laws of the Beis Hamikdash was pain and mourning over the lack of the Beis Hamikdash which we previously had, and therefore, the study served as a means of rectifying that deficiency. Now however, when we focus more on the joy of the imminently arriving Redemption, the emphasis shifts to a feeling of yearning for the amazing qualities of the third and ultimate Beis Hamikdash which were not present in any of the past sanctuaries, and hence never destroyed to be mourned.

The primary quality is that the third Beis Hamikdash will be completely the handiwork of Hashem, and therefore, eternal. Consequently, the revelation of G-dliness that will be experienced in this holy temple will be of unprecedented heights, defying all limits and boundaries.

A second difference is that in the past, studying the laws of the Beis Hamikdash was meant to serve as a spiritual catalyst to bringing about the rebuilding of the Temple, but not as a study with the practical relevance someone studying the laws of Shabbos or prayer would feel. This too has changed, given the recent developments of the unfolding of the Redemption:

…Additionally, and fundamentally, the study must be permeated with the certain awareness and full recognition that this study is not Hilchesa L’Meshicha,

 . . וְעוֹד וְעִקָּר – שֶׁהַלִּמּוּד הוּא מִתּוֹךְ יְדִיעָה וְהַכָּרָה בְּוַדָּאוּת גְּמוּרָה שֶׁאֵין זֶה “הִלְכְתָא לִמְשִׁיחָא”, 

— The term “Hilchesa L’Meshicha” is a Talmudic expression used by several Amoraim (see Sanhedrin 51b et al) when an inquiry was made as to a halachic decision on disputed matters which will be only relevant when Moshiach will come. It means “what is the purpose of stating the halacha in this matter when it is not currently relevant?” —

rather, it is relevant Halacha for practical application in the very next moment;

כִּי אִם, הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה בְּפֹעַל בָּרֶגַע שֶׁלְּאַחֲרֵי זֶה,

because the current expectancy level for Moshiach should be that “the anticipated Future Sanctuary, already built and fully developed above, will soon, instantaneously in fact, be revealed and arrive from Heaven!”

  כֵּיוָן שֶׁ”מִּקְדָּשׁ הֶעָתִיד שֶׁאָנוּ מַצְפִּין בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל (כְּבָר עַתָּה לְמַעֲלָה, וְתֵכֶף) יִּגָלֶה וְיָבוֹא מִשָּׁמַיִם” בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא!

The Rebbe applies the same attitude to another area of Torah study that became of utmost importance in recent times — studying about Moshiach and the Redemption:

The attitude towards the study of these laws is analogous to what was discussed recently concerning the special increase in Torah study on the topics of Redemption and Moshiach,

וְעַל-דֶּרֶךְ הַמְּדֻבָּר בַּתְּקוּפָה הָאַחֲרוֹנָה בְּנוֹגֵעַ לַהוֹסָפָה הַמְּיֻחֶדֶת בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה בְּעִנְיְנֵי גְאוּלָה וּמָשִׁיחַ

— namely, that the study serves not (only) as a “segula,” a spiritual catalyst to bring near the coming of Moshiach and the Redemption,

— לֹא (רַק) בְּתוֹר “סְגֻלָּה” לְמַהֵר וּלְקָרֵב בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ וְהַגְאוּלָה,

A “segula” is a deed or object that has an indirect, not always explainable, spiritual effect on a physical situation. For example, giving Tzedakah before lighting candles on Friday afternoon can somehow help one’s health or livelihood. Learning about Moshiach has the spiritual power to hasten his arrival, but not only. Learning about Moshiach also has a direct and explainable effect in helping to “live with Moshiach:”

but primarily it should enable us to begin to “live with” matters of Moshiach and the Redemption as well, so we can “live with the times” of the Messianic Era.

אֶלָּא (גַּם וּ)בְּעִקָּר כְּדֵי לְהַתְחִיל “לִחְיוֹת” בְּעִנְיְנֵי מָשִׁיחַ וּגְאֻלָּה, “לִחְיוֹת עִם הַזְּמַן” דִימוֹת הַמָּשִׁיחַ,

How does learning about Moshiach achieve this?

— For when one’s intellect becomes filled and imbued with an understanding and comprehension of Torah concepts of Moshiach and Redemption,

 עַל-יְדֵי-זֶה שֶׁהַשֵּׂכֶל נַעֲשָׂה מְמֻלָּא וְחָדוּר בְּהֲבָנָה וְהַשָּׂגָה בְּעִנְיְנֵי מָשִׁיחַ וּגְאֻלָּה שֶׁבְּתוֹרָה,

this intellectual awareness then extends to and permeates one’s emotions,

 וּמֵהַשֵּׂכֶל מִתְפַּשֵּׁט וְחוֹדֵר גַּם בְּרֶגֶשׁ הַלֵּב,

and then translates into thought, speech and action that make up a practical behavior consistent with this special period of time when we stand on the threshold of the Redemption,

וְעַד לַהַנְהָגָה בְּפֹעַל בְּמַחְשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה בְּאֹפֶן הַמַּתְאִים לִזְמַן מְיֻחָד זֶה, שֶׁעוֹמְדִים עַל סַף הַגְאוּלָה,

when we are able to actually point with our finger and say “Behold! He (the King Moshiach) has arrived.”

וּמַרְאִים בְּאֶצְבַּע שֶׁ”הִנֵּה זֶה (הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ) בָּא”.

וְיֵשׁ לְהוֹסִיף בְּבֵאוּר הַצֹּרֶךְ וְהַמַּעֲלָה דְּלִמּוּד הַתּוֹרָה בְּעִנְיְנֵי מָשִׁיחַ וּגְאֻלָּה וּבִנְיָן בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי כִּכְנִיסָה לְהַתְחָלַת יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ – וּבְהַקְדָּמָה:

אַף שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל⁷ שֶׁמָּשִׁיחַ בָּא “בְּהֶסֵּחַ הַדָּעַת”, אֵין זֶה בִּסְתִירָה חַס-וְשָׁלוֹם לְמַחְשָׁבָה וְהִתְבּוֹנְנוּת בְּאֹפֶן שֶׁל “דַּעַת”

 (“שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחֹזֶק”) בְּעִנְיְנֵי מָשִׁיחַ וּגְאֻלָּה

 [וּלְכָל לָרֹאשׁ הַמַּחְשָׁבָה וְהַהִתְבּוֹנְנוּת לֵידַע וּלְהַכִּיר שֶׁעוֹמְדִים כְּבָר בְּהַכְּנִיסָה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, “הִנֵּה זֶה בָּא”, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר כָּלוּ כָּל הַקִיצִין, וּכְבָר עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְסִיְּמוּ כָּל עִנְיְנֵי הָעֲבוֹדָה בִּשְׁלֵמוּת, כְּכָל פְּרָטֵי הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים לְעֵיל]

 – כִּי, “הֶסֵּחַ הַדַעַת” פֵּרוּשׁוֹ “לְמַעֲלָה מִן הַדַעַת”, הַיְנוּ, שֶׁלְּאַחֲרֵי שֶׁעִנְיָן זֶה חוֹדֵר בְּדַעְתּוֹ (עַל-יְדֵי הַמַּחְשָׁבָה וְהַהִתְבּוֹנְנוּת כוּ’), הֲרֵי-זֶה נַעֲשָׂה אֶצְלוֹ בְּאֹפֶן שֶׁבְּ(הֶסֵּחַ וּ)לְמַעֲלָה מִן הַדַעַת.

וּבְנוֹגֵעַ לְפֹעַל – לַמְרוֹת הַ”שְּׁטוּרֶעם” שֶׁבַּדָּבָר בַּתְּקוּפָה הָאַחֲרוֹנָה בְּשָׁנָה זוֹ, תְּהֵא שְׁנַת נִפְלָאוֹת אַרְאֶנוּ, לְאַחֲרֵי רְאִיַּת הַנִּפְלָאוֹת הַמְּעִידוֹת שֶׁזּוֹהִי הַ”שָּׁנָה שֶׁמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ נִגְלֶה בּוֹ”,

רוֹאִים שֶׁיֶּשְׁנוֹ קֹשִׁי (“עֶס קוּמְט אָן שְׁוֶוער”) לְהַחֲדִּיר הַהַכָּרָה וְהַהַרְגָּשָׁה שֶׁעוֹמְדִים עַל סַף יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ מַמָּשׁ עַד שֶׁיַּתְחִילוּ “לִחְיוֹת” בְּעִנְיְנֵי מָשִׁיחַ וּגְאֻלָּה

 . . וְהָעֵצָה לְזֶה – עַל-יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה בְּעִנְיְנֵי מָשִׁיחַ וּגְאֻלָּה,

כִּי, בְּכֹחַ הַתּוֹרָה (חָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא שֶׁלְּמַעְלָה מֵהָעוֹלָם) לְשַׁנּוֹת טֶבַע הָאָדָם

שֶׁגַּם כַּאֲשֶׁר מִצַּד הָרֶגֶשׁ שֶׁלּוֹ נִמְצָא עֲדַיִן חַס-וְשָׁלוֹם מִחוּץ לְעִנְיָן הַגְאוּלָה (כֵּיוָן שֶׁלֹּא יָצָא עֲדַיִן מֵהַגָּלוּת הַפְּנִימִי),

הֲרֵי עַל-יְדֵי לִמּוּד הַתּוֹרָה בְּעִנְיְנֵי הַגְאוּלָה מִתְעַלֶּה לְמַעֲמָד וּמַצָּב שֶׁל גְאוּלָה, וּמַתְחִיל לִחְיוֹת בְּעִנְיָנֵי הַגְאוּלָה, מִתּוֹךְ יְדִיעָה וְהַכָּרָה וְהַרְגָּשָׁה שֶׁ”הִנֵּה זֶה בָּא”.